חקר השורש כ.פ.ר. לקראת יום הכיפורים

הפעם השניה שמופיע שורש כפר הוא בפסוק שבו מרצה יעקב את עשיו "אכפרה פניו במנחה". אם תשען על המשמעות הקודמת של כפר, אטם בזפת, הרי שמנחתו של יעקב כלפי עשיו, הרי היא כאותו זפת שריחו אינו נעים ובאה להשחיר פניו של עשו שתהיה חציצה בינו לבין יעקב ולא יוכל להזיקו בפנימיותו. אם פונים למשמעות חדשה של שורש כפר, כפי שעושה רש"י, משמעותו קינוח והעברה כך : אֲכַפְּרָה פָנָיו – אֲבַטֵּל רָגְזוֹ. וְכֵן: "וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת" (ישעיהו כח,יח), "לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ" (ישעיהו מז,יא). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וָחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים, כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן. וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּגְּמָרָא: "וְכַפַּר יְדֵיהּ" (בבא מציעא כ"ד ע"א), "בָּעִי לְכַפּוּרֵי יְדֵיהּ בְּהַהוּא גַבְרָא" (גיטין נו ע"א). וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ "כְּפוֹרֵי זָהָב" (עזרא א,י), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק (זבחים צ"ג ע"ב). ושורש זה מופיע במשמעות זו בדברי הימים א פרק כח פסוק יז

: והמזלגות והמזרקות והקשות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור ולכפורי הכסף במשקל לכפור וכפור. שש פעמים באותו פסוק, המספר שש מייצג את ימות השבוע, את ספירת היסוד, את יוסף הצדיק. אולי רמז לכך שימות החול זקוקים לבירור, על ידי שמירת הברית ובירור המדמה של יוסף שהוא פותר החלומות.

הפעם השלישית שמופיע השורש כפר הוא גבי צורת המן ומראהו "דק ככפר על הארץ" ומשמעותו שכבת גלד דקה של קרח. אם תשען על שתי המשמעויות הקודמות של שורש כפר אפשר לפרש זאת בשני אופנים : האחד, כיסוי בזפת, לפי זה אפשר לפרש באופן חסידי כי מהות המן היתה כיסוי הארץ בחומר חוצץ שחור שאין ריחו נעים, מהות המן היתה גילוי הרוחניות והמאסת החומריות, חציצה פעילה ביניהם. השני, קינוח והעברה, לפי זה אפשר לומר כי המן היה העברה וקינוח של הארץ, הארציות. כלומר שכבה שמשביחה את הארץ לכדי רצון, כמו אכפרה פניו, שכבה לשון רובד, שכבה שמגלה בארציות רובד של רצון, שהכל ברצונו. ואז אפשר להצמד לרש"י שמפרש כך : כַּכְּפֹר – כְּפוֹר, ייליד"א [jelede = (שכבה) קפואה] בְּלַעַ"ז , "דַּעְדַּק כְּגִיר"[1], "כְּאַבְנֵי גִּיר" (ישעיהו כז,ט), וְהוּא מִין צֶבַע שָׁחֹר, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי כִּסּוּי הַדָּם: "הַגִּיר וְהַזַּרְנִיךְ"[4]. "דַּעְדַּק כְּגִיר[1] כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא" – דַּק הָיָה כְּגִיר, וְשׁוֹכֵב מֻגְלָד כְּקֶרַח עַל הָאָרֶץ. וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: "דַּק כַּכְּפֹר" – שָׁטוּחַ קָלוּשׁ וּמְחֻבָּר כִּגְלִיד דַּק, טינב"ש [tenves = דק[5]] בְּלַעַ"ז , שֶׁהָיָה מַגְלִיד גֶּלֶד דַּק מִלְּמַעְלָה. וּ"כְגִיר" שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תּוֹסֶפֶת הוּא עַל לָשׁוֹן הָעִבְרִית, וְאֵין לוֹ תֵּבָה בַּפָּסוּק. על פי הנ"ל לשון כפר הינו גליד של קרח. כמו שכתוב בתהילים פרק קמז פסוק טז: הנתן שלג כצמר כפור כאפר יפזר.

בפעם הרביעית בתורה שמוזכר שורש כפר "אם כופר יושת עליו" פירושו ממון המחליף הזק, כמו בתרגום : אִם מָמוֹן יְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי. אם נשען על שלושת המשמעויות שקיבלנו עד כה נוכל להסתכל על הפסוק בשלוש דרכים מלבד הפירוש המקורי, כך : אחת, ציפוי זפת שריחו רע, כשאדם חוטא ומזיק את עולמו של הקב"ה מצפים אותו בחציצה שחורה ואטומה שריחה רע, כלומר מרחיקים אותו. דרך שניה, מטילים עליו חובה לקנח ולהעביר ממנו את חטאיו, תובעים ממנו ניקיון. דרך שלישית, יוצרים שכבת גליד קרח עליו, יוצרים לו שכבה שחוצצת את המציאות בעוביות והתקרשות מסויימת, מסמאים את עיניו שלא יהיה לו אור פנימי, רק אור חוזר. פוגעים ביכולתו הרוחנית להאיר, כמו שמבוסס על רש"י על מלת קפאון : וקפאון" – קפוי וחשוך ועב כקרח שנקפה ומגליד כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י). על פי פירוש המלבי"ם "לא אור יקרות ולא אור קפאון", ר"ל לא אור השמש שהוא אור עצמי אור יקר, ולא אור הירח וככבים שהם רק מקבלים האור שצף על כדורם המקשי ע"י השמש שמכה עליהם והאור חוזר, כי לא ימצא אור גשמי כלל:

הפעם החמישית שמוזכר שורש כפר הוא בכפורת הזהב שמעל הארון שכאן פירושו מכסה. בהתייחס לפירושים שנאמרו עד כה על שורש כפר, אפשר יהיה להתייחס לכפורת בכמה אופנים שבכולם זכות על ישראל ומשם נצא להתייחס ליום הכיפורים בתוספת שלוש משמעויות נוספות בשורש כפר. אופן אחד, כפורת הזהב המצפה את הארון היא ציפוי זפת שריחו רע. ביחס למקור, לקודש הקודשים, כל ציפוי או כל צורה, אפילו ציפוי זהב טהור, אפילו צורת תינוקות שהיא צורה ראשונית, אפילו בעלי כנפיים רוחניים, כל ציפוי הוא בגדר שחרות האוטמת את המהות בריח רע. כנגד עצמותו יתברך, כינויו הם גנאי. אופן שני, קינוח והעברה. הכפורת היתה מעבירה ומקנחת את הפנימיות. היא היתה המכסה שבאמצעותו היה ריצוי ופיוס לקב"ה. צורתה מכסה, מעשה צעצועים בדמות תינוקות. צורתה מזכירה מול כל חטא של עם ישראל, כי הכל בגדר שעשוע לקב"ה. אופן שלישי, הכפורת היתה כמו המן גליד קרח, מידותיה של הכפורת מוזכרים לאורכה ורוחבה אמה וחצי, אמתיים וחצי, אך אין שיעור לעוביה, כפי שמזכיר רש"י שם. וכאן אפשר למצוא קשר ישיר למן, שהיה דק ככפור, שכבת גלד קפואה. שהכפורת היתה הקרום שמפריד בין רוחניות טהורה שבה גבול ומידה משנים מטבעם לבין דקות שאין לה שיעור שהיא בסיס להתקרשות והתעבות המציאות שמעליה, קטנותו של העולם בדעת והתרוממותו, התינוקות פורשי הכנף. אופן רביעי, הכפורת היתה חלופת הממון עבור ההזק, עצם היותה התגשמות כלשהי מול הנפשות של עם ישראל, בחורבן הבית היתה חלופת הממון מול הנפשות. ובמשמעות המקורית לפי רש"י מכסה : כַּפֹּרֶת – כִּסּוּי עַל הָאָרוֹן, שֶׁהָיָה פָתוּחַ מִלְמַעְלָה, וּמַנִּיחוֹ עָלָיו כְּמִין דַּף.

אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ – כְּאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וְרָחְבָּהּ כְּרָחְבּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וּמֻנַּחַת עַל עֳבִי הַכְּתָלִים אַרְבַּעְתָּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן שִׁיעוּר לְעָבְיָהּ, פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה עָבְיָהּ טֶפַח (סוכה ה' ע"א).

ומכאן נצא לשלוש אופנים שבהם מופיע שורש כפר : כפיר, כפירים (כופרים) ואשכול הכופר (בושם).

איפה עוד מופיע מכסה בהקשר כל כך ישיר לפשע ? "על כל פשעים תכסה אהבה" נכתב במשלי. אהבה היא מכסה, כלומר אהבה היא כפורת. למה אהבה מכפרת ומכסה על פשעים ? כי כל הפשעים קשורים בכך שאדם לא מרגיש את כבוד השם. איך אדם יכול לפשוע כנגד מלך מלכי המלכים ? רק מפאת קוצר השגתו, הגבלת שיכלו, חשכת עוביותו, רק מפאת קטנותו. כפיר הוא אריה שעדיין לא גידל רעמתו. הרי עם ישראל משול לארי וללביא חזק ותקיף, מעוטרי זקנים והדורי פנים. אבל נער מנוער, אין לו עדיין חתימת זקן. כמו הכפיר, שעדיין לא ניכר בו תפארת רעמתו מחמת קטנותו. ומכאן הכפירה, מחמת קטנות ההשגה. אך עדיין בסתירה למה שנכתב לראשונה בתורה, או בהשלמה. התפילה שמרומזת בתיבת נוח כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן "צהר תעשה לתיבה". התפילה היא ריח ניחוח אישה להשם. וכנגד מה שמפרש רש"י על כופר שהוא זפת שריחו רע יש פירוש אחר למילה כופר בשיר השירים, השיר של האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. שיר השירים פרק א פסוק יד

: אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי. שיר השירים פרק ד פסוק יג

: שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים.

 כופר הוא בושם. אותה תיבה, אותה מילה, אותה תפילה יכולה להתפרש כזפת שחור שריחו רע מחד, ומאידך כמו שכותב רש"י : אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר – יֵשׁ בֹּשֶׂם שֶׁשְּׁמוֹ כֹּפֶר, כְּמוֹ "כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (להלן ד,יג), וְעָשׂוּי כְּעֵין אֶשְׁכֹּלוֹת. מה עושה את ההבדל ? בין אם תהיה התפילה מאוסה וחוצצת בשחרות עם ריח רע או בין אם תהיה בושם מענג, ריח ניחוח אישה להשם? אותו יום כיפורים, שהוא עשירי לראש השנה שנקרא כסה. כסה הוא לשון כיסוי וכיפורים לשון כיסויים. והוא היום היחיד שנכנס כהן גדול לקודש הקודשים, מקום הכפורת והכרובים לעורר אהבה. ובאיזה עילה יכולים אנחנו ביום הכיפורים לעורר אהבה מול כל מה שהרבינו לפשוע ? בזכות האהבה שהקב"ה אוהב לעמו, שהם כמו כפירים, אריות שעדיין לא גידלו זקנם, שהם עדיין בקטנותם, מכוסים בגסותם, בשחרותם, בריחם הרע, באטימותם, בכופר בכוח גזירתו יתברך לברוא את העולם בכיסוי והעלמה. ומכאן שורש כל הכפירה, מהקטנות וההעלמה שנגזרה. וזה שכאשר ביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, יצא אריה של אש מקודש הקודשים, מקום הכפורת, אריה דווקא שבקטנותו הוא כפיר מחוסר רעמה ובגדולתו הוא אריה בעל רעמה. אנחנו אריות קטנים, כפירים. אנחנו בני אדם קטנים, תינוקות. דברי הימים ב פרק ג פסוק י

: ויעש בבית קדש הקדשים כרובים שנים מעשה צעצעים ויצפו אתם זהב. הנה מעל הכפורת הם כרובים, הם תינוקות מעשה צעצועים, צאצאים לקדוש ברוך הוא, שעשועים לקדוש ברוך הוא, מחוברים בשורשם למקום הכי טהור שורשי וראשוני, קודש הקודשים הממוקם על אבן השתייה, אב ובן מאוחדים. ונאמר שכף של יום הכיפור היא כף הדימיון. בתקוני זהר (נ"ז, ב) כתוב כך : פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג. כלומר ביום הכיפורים המצווה לענות את הגוף מאפשרת כופר, חציצה בין הגוף לנשמה. שהגוף המתנגד לא יפריע לראיה הזכה של הנשמה שהכל נכלל בקודש. הקטורת, שבה החלבנה שהיא רמז לרשעים שריחם רע הנכללים בריחה הטוב, נכנסת אל קודש הקודשים ביום הכיפורים. כי על ידי עינוי הגוף מתגלה הכופר, הזפת השחור עם הריח הרע כנכלל בכופר של בשמים. שם מעל הכפורת, הכיסוי הדק ככפור שאין לו שיעור של עובי, מתגלה הרוחניות שבגשמיות עד שיש כפרה והעברה של החטאים ופדיון לנפש. שם הכפירה של העבודה זרה מתגלה ככפיר בוגר, כאריה. אבל יום הכיפורים הוא כדוגמת יום פורים. קרבתו של יום כפור לפורים מתגלה בשעיר המשתלח. שבו מתגלה כי הגורל לאלוקים הוא. העבודה זרה האסורה בתכלית מקבלת את מקומה בקודש על ידי האיש הקדוש, בזמן הקדוש, במקום הקדוש. הכהן מפיל גורל על שעירים שווים, אחד להשם ואחד לעזאזל. הכהן משגר מתנה לעזאזל על פי ציווי השם. אותו גורל שמקשר בין יום הכיפורים ליום הפורים מביא אותנו להמן מזרע עמלק, שאנו מצווים למחות את זכרו מתחת השמיים. כשהדעת נטהרת מדמים עכורים ביום הכיפורים, אפשר להכליל את הרשעה במידתה המועטת בתוך הקדושה. אך כשהדעת מתבשמת בפורים, לשון שכרות הדומה ללשון ריח טוב של בשמים, אפשר לעלות עד למעל השמיים שם אנחנו מצווים לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. בפורים מתגלה כי הכל אחד. ביום כיפורים אנחנו מדברים על מכסה, ציפוי, רבדים של המציאות עד הכפורת שהיא הקרום שבין רוחניות לגשמיות. אבל בפורים אנחנו מדברים על תחפושת, לבוש מתעתע. על כל הפושט נותנים לו, על פשטות והתפשטות והפשטה של המציאות. על עד ללא ידע, על הסרת כל מחיצה של דעת. בפורים הגוף לא בהתנגדות למציאות. קדושת היום כל כך גדולה שאין צורך בביטול מלאכה, ואין צורך בעינוי הגוף, ואין צורך בהבדלה בין טוב לרע כי הכל מעל השמיים. ובכן במה אפשר אם כן להתחזק ביום הכיפורים ? אפשר לבוא אליו כמו פורים, פשוטים מדעת, מודעים לשכרותנו, מודעים לתחפושת שבה הונחנו בעולם הזה ולא מזוהים איתה, מבושמים בעין טובה שאינה שיפוטית כלפי מה טוב ומה רע. מודעים למעמדינו מול הקב"ה שהוא ברצונו על פי הגורל, מי להשם ומי לעזאזל. ענווים יותר כשאנחנו מבינים כי גם צידקותנו לא באה מכח עצמינו, אלא בגזירת המלך. ואיך אפשר בתוך גוף, שהוא מלא ישות לשרת את האין ? על כך ירמזו הכרובים שמעל הכפורת, שנאסר עלינו לצור כל צורה של פסל, אבל הנה, בקודש הקודשים עומדים שני פסלי זהב. אלא שהם מעשה צעצועים, הכל רק בכאילו, במשחק, בתחפושת גם אנחנו רק בכאילו, כל החיים זה משחק. כמו פורים – כפורים.